<h1>ארחות חיים הלכ' כלאים סימן א'</h1>
<h2>דף ח:</h2>
ואסור לעשות מלאכה בכל שני מינין שהאחד טהור והאחד טמא והעושה בהן מלאכה לוקה ומדברי סופרים כל שני מינים שאסור להרביען זה עם זה אסור לעשות בהן מלאכה. ואם עשה בהן מלאכה מכין אותו מכת מרדות וכן נמי דעת הר"ש ז"ל. ואפילו אם משך אותם או הנהיג אותן קשורים ואפילו בקול אבל המזווגן פטור. והר"ף ז"ל כתב אסור לקשור שתי פרדות בקרון אם אין שוות מאב ומאם וכל שכן פרדה עם בהמה אחרת שאסור. וכן לקשור פרדה אחרי העגלה שמושכת בה הסוס שפעמים הסוס ירוץ יותר והפרדה שבאחורי העגלה מסייעתו והיושב בקרון פטור אבל אסור. ואותן היהודים הצדין בעוף שקורין אישפרוי"ר אין להם לקשור החבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס לפי שהן כלאים ע"כ.
<h2>דף צ.</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל הזרעים נחלקין לג' חלקים האחד מהן הוא הנקרא תבואה והם חמשת מיני דגן. והשני הוא הנקרא קטנית והם כל זרעים הנאכלים לאדם חוץ מן התבואה כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן. והשלישי הוא הנקרא זרעוני גנה והם שאר זרעים שאינן מאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומים וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן וזרע פשתן הוא בכלל זרעוני גנה. כשיזרעו כל מיני זרעים הללו ויצמחו נקרא הצומח כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק. ויש מזרעוני גנה זרעונים שדרכן לזרוע מהם שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו הן הנקראין מיני זרעונים. ויש מזרעוני גנה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון ותרדין והבצלים והכוסבר והמרור וכיוצא בהן ואלו הן הנקראין מיני ירקות. והזורע שני מיני זרעים שראויין למאכל כל אדם כאחד בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים. ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה ושעורה אחת או פול אחת ועדשה אחת מונחין בארץ וחפה אותן בין בידו (או) [בין] ברגלו בעפר בין בכלי הרי זה לוקה. ואחד הזורע [בארץ] או בעציץ נקוב [אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב] מכין אותו מכת מרדות. ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים ואסור [לאדם] לקיים כלאים בשדהו. אלא עוקר אותן. ואם קיים אינו לוקה. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפי' לערב הזרעים לכתחלה ולזרען בחוצה לארץ מותר. ודברים אלו דברי קבלה הם עכ"ל הר"מ. והראב"ד ז"ל הגיה עליו על מה שאמר ומותר [לומר] לגוי לזרוע לו כלאים וז"ל א"א ואם אמרו בחוצה לארץ [יאמרו בארץ]. והלא אף המקיים כלאים לוקה ואיך איפשר שלא ינכש ולא ישקה ויהיה הוא מקיים בידים. ועוד אמירה לגוי באיסור לאו בעיא ולא איפשיטא עכ"ל. כתב ה"ר יהודה ב"ר אבא מרי ז"ל הילכך הכרוב והלפת והצנון והתרדין והבצלים והשומים והכרפס והכוסבר והמרור וכיוצא בהן וכל מיני ירק ותבואה ואורז ודוחן שהגוים עושין בכרמיהם אם ידענו בודאי שנלקטו מן הכרם אסורין באכילה אבל ספקן מותר. וכן הענבים של אותן הכרמים אסורין באכילה אפילו דגוי. כתב הרמב"ם ז"ל היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע שעורים בצדה שנאמר שדך לא תזרע כלאים ולא נאמר הארץ. והראב"ד ז"ל חולק עליו לעשות כן לכתחלה.
<h2>דף צ:</h2>
ואסור לעשות מלאכה בכל שני מינין שהאחד טהור והאחד טמא והעושה בהן מלאכה לוקה ומדברי סופרים כל שני מינים שאסור להרביען זה עם זה אסור לעשות בהן מלאכה. ואם עשה בהן מלאכה מכין אותו מכת מרדות וכן נמי דעת הר"ש ז"ל. ואפילו אם משך אותם או הנהיג אותן קשורים ואפילו בקול אבל המזווגן פטור. והר"ף ז"ל כתב אסור לקשור שתי פרדות בקרון אם אין שוות מאב ומאם וכל שכן פרדה עם בהמה אחרת שאסור. וכן לקשור פרדה אחרי העגלה שמושכת בה הסוס שפעמים הסוס ירוץ יותר והפרדה שבאחורי העגלה מסייעתו והיושב בקרון פטור אבל אסור. ואותן היהודים הצדין בעוף שקורין אישפרוי"ר אין להם לקשור החבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס לפי שהן כלאים ע"כ.
<h2>דף צא.</h2>
כתב הר"י מקורביל ז"ל מותר להכניס שני מינין לדיר ואם רבעו זה את זה אין זקוק להפרישן. ואווז יישוב ואווז הבר כלאים זה בזה. ושור יישוב ושור הבר אין זה כלאים ע"כ. ומותר לחרוש באדם ובבהמה או למשוך האדם עם הבהמה וכן כל כיוצא בזה.
וכלאי בהמה אסור להרביע ואפילו בהמת חבירו ואפילו (למכור) [ליתן] בהמתו [לעכו"ם] להרביע לו כלאים אסור. ומי שעבר והרביע כלאים הנולד מהם מותר בהנאה ואם הוא של כלאי בהמה טהורה מותר באכילה. ואחד חיה ועוף אסור להרביע כלאים. ואינו לוקה עד שיכניס כמכחול בשפופרת אבל אם העלם זה על זה או (שהערם) [שעוררם בקול] מכין אותו מכת מרדות. והנולד מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחד מותר להרכיב ואם היו שני מינין אסור להרכיבן זה על זה ואם הרכיב לוקה. וכן אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו.
